תורה וספורט כאידאל חינוכי

שבעה מודלים לשילוב הספורט באורח חיים דתי

א. שילוב הספורט בחינוך הדתי

התאריך: יום חמישי בצהרים, שבט תשס"ג. המקום: אולם הספורט של גבעת ושינגטון. מהומה גדולה. 57 שניות לסיום המשחק. פסק זמן, מתח, תרועות. ואז – סל הניצחון. נבחרת הכדורסל של הישיבה התיכונית חיספין מנצחת את הישיבה התיכונית נחלים במשחק הגמר של ליגת הישיבות התיכוניות הדתיות. התפרצויות שמחה, ריקודי אקסטזה, שחקנים על הכתפיים, הכיפות עפות. מחנך אחד מעיר: הלוואי שעשירית מהתלהבות זו היינו מוצאים אצלנו בשיעורי הגמרא. ואנחנו נוסיף ונשאל: מה יש בספורט המעורר חדוות חיים, סיפוק והתלהבות באופן טבעי כל כך? כיצד משתלב הספורט בחינוך הדתי ומה מקומו בחיים הדתיים בכללותם? האם השילוב "תורה וספורט" הוא פשרה בדיעבד, או שמא ניתן להציע אותו כאידאל חינוכי של לכתחילה, על משקל צירופים כמו תורה ומדע, תורה עם דרך ארץ ותורה ועבודה – שילובים שהם מאבני היסוד באידאולוגיה של החינוך הממלכתי-דתי?
הפירוש המקורי של המונח ספורט הוא הסחת הדעת והפנייה להנאה, נופש, משחק ושעשוע. בעברית המודרנית מוגדר הספורט כך: "תרגילים גופניים, בעיקר בצורת משחקים שונים או תחרויות, שמטרתם פיתוח הגוף וחיזוקו". אפשר למצוא גם הגדרות אחרות, אך כאן אשתמש במונח ספורט ככולל פעילויות גופניות הנעשות לשם כושר גופני ובריאות נפשית, גם אם אין בהן תחרותיות וגם אם ההיבט המשחקי בהן אינו מודגש.
כיצד ניתן לשלב בין ספורט לחיים הדתיים? בשנתיים האחרונות כאשר לימדתי במכללת גבעת ושינגטון חקרתי סוגייה זו בסיוע עמיתים ותלמידים. המסקנות המוצגות כאן משקפות עמדה בפילוסופיה של הספורט מתוך מבט יהודי וזווית תורנית ומדגישות את הפוטנציאל הסגולי של הספורט לבריאות גופנית, נפשית, רוחנית ולאומית. תחילה אמיין ואתעד חמש גישות המאפשרות שילוב הספורט. אבקש להראות את ההתפתחות ואת ההשפעה בשינויי היחס מרפואה מונעת בימי הביניים דרך האידאל ההומניסטי במאות הי"ז-י"ח עד ליחס החיובי המיוחד בעת החדשה:
א. הרמב"ם – את עיקרון הרפואה המונעת והבריאות הנחוצים לתועלת הדתית.
ב. ג'ון לוק וז'אק רוסו – את האידאל ההומניסטי דמוקרטי של חינוך גופני.
ג. הרש"ר הירש – את הצדקת השילוב לפי שיטת "תורה עם דרך ארץ".
ד. מקס נורדאו – את האתוס של בריאות לאומית.
ה. ד"ר יצחק ברייער והראי"ה קוק – את קדושת הספורט וערכו בתחייה הלאומית בעקבות המגמה החסידית להעלאת הניצוצות בעבודת ה' בגשמיות.
בחלק השני של המאמר אציע מודל של סימביוזה הדדית בין תורה וספורט השואב את השראתו לא רק מהתפישות שקדמו לו אלא גם מזרם מחשבתי המכונה התנועה להתחדשות הכושר ואיכות החיים. ואולם, מצאתי לנכון לפתוח בעמדה הביקורתית המאפיינת תגובות רבניות רבות. גישה זו מובאת כמודל ראשון מתוך שבעה מודלים כדי להעמיד בצורה חדה את הבעייתיות ואת האתגר בשילוב הספורט בחיים הדתיים. הקושיות העולות במודל זה תסלולנה את הדרך לסימביוזה המומלצת.
ב. תורה וספורט כשילוב בדיעבד
לא נמצא התלהבות יתרה לספורט בספרות הרבנית, למרות שאפשר לאסוף התבטאויות מפוזרות בשבח הפעילות הגופנית. מניין הגיע אפוא הטיעון הפופולארי והחביב שפעילות ספורטיבית שייכת למצווה של שמירת הבריאות? זה מתחיל כך: שני פסוקים בספר דברים פרק ד מתייחסים לחובת שמירת הנפש. הרמב"ם פותח את רשימת הנחיותיו לשמירת הבריאות ובתוכן הדרכה להתעמלות גופנית בהצהרת מפורסמת "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא" (הלכות דעות פרק ד, הלכה א). ר' יעקב בעל הטורים בהלכות דעות מתבסס על שיטת הרמב"ם ומסכם בהצהרה: "והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה". לבסוף, בא הרב שלמה גנצפריד ב"קיצור שולחן ערוך" סימן לב עם כותרת "שמירת הגוף על פי הטבע", מביא את דברי הרמב"ם מהלכות דעות ומוסיף: "וכן הוא אומר 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'" (דברים ד, טו). כאשר ד"ר אברהם שטיינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית רוצה לתעד את חובת שמירת הבריאות הגופנית, הוא מצטט קטעים כאלה והמסקנה העולה מכל המובאות היא ששמירת הבריאות היא אמצעי חשוב לעבודת ה' ולקיום המצוות. למורים לספורט יש לומר אפוא, שלא נפסקה הלכה בשבח הספורט אלא בעד הבריאות וזאת במסגרת מגמה דתית תכליתית.
עוינות של ממש כלפי הספורט התחילה יחד עם המאבק כנגד תנועת ההשכלה. הספורט נתפס כ"גילוי חדש של התייוונות מודרנית ושינוי ערכי של תרבות זרה". עצם המונח החדש "תרבות הגוף" נשא בחובו בשורה של מכלול חינוכי, תחרותי וחברתי המתגבש לכדי תרבות של ממש. לכן התייחסו אליה כמתחרה, כתרבות אלטרנטיבית לחיי תורה ומצוות. כאשר התחיל הספורט ההישגי לתפוס מקום מרכזי בתרבות הפנאי, הגיבו פוסקי הלכה בהסתייגויות. הנימוק המרכזי נוסח בהנגדה בין שני הפסוקים הפותחים את ספר תהלים – "ובמושב לצים לא ישב […] כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, א-ב). "חפצו" חייב להתמקד בתורה ולא במושב לצים. המקור התלמודי לפסיקה זו הוא במסכת עבודה זרה דף יח ע"ב, "אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים". כך בפסיקתו של הרב משה פיינשטיין שקבע איסור לצפות בספורט באצטדיונים משום "מושב לצים וביטול תורה".
גם פוסקי הלכה אחרים התבטאו נגד "הבלים שחידשו אומות העולם בחיי ההבל שלהם… וכל זה בכלל מושב לצים". בכרוז שפרסמו הרב זוננפלד, הרב קלצקין וחברי הבד"ץ בתחילת שנות ה-30 נאמר: "חשכו עינינו ודאבה נפשנו לראות תעלולי פריצי עמנו בשחוק של הוללות ופריצות במשחק כדור הרגל, ורבים מבני הנעורים כשלו ונלכדו בפח יוקשים לבקר גם הם את המשחקים האלה…".
הרב שלמה אבינר, שנשאל לגבי "קידוש השם" בזכיית נבחרת הכדורסל מכבי תל-אביב בגביע אירופה לאלופות, השיב: "זה חילול השם שעם חכם ונבון עוסק בדברים האלה בהרחבה כזאת". הרב אבינר כולל את ה"ספורט האליטיסטי" בהגדרה הלכתית של מושב לצים, שהוא לדבריו, פעילות חסרת ערך ותוכן. הוא דורש לחולל תמורה ולהמיר את הספורט התחרותי בספורט אישי. אכן, קל לצופה מהצד לראות כיצד הופכת ההתלהבות היתרה תחליף לדת, והאקסטזה במגרש יוצרת חוויה טרנסנדנטית הממירה את האמונה באל.
מעבר לדאגות מפני חוויה סוחפת ו"מושב לצים", עולה החשש מערכים הנלווים לעיסוק בספורט. הרב יובל שרלו, בשו"ת באתר האינטרנט "מורשת", משיב שלא רק הבעיה של ביטול תורה מטרידה, אלא גם "הפיכת גיבורי הספורט למושא ההזדהות". התוצאה היא הערצת "תכונות וכשרונות שוליים באדם". לדאגות כאלה של הרב שרלו ניתן למצוא סימוכין אצל חוקרים בתחום הקרוי הפילוסופיה של הספורט. דרוי היילנד, לשעבר נשיא הארגון הפילוסופי לחקר הספורט, עומד בספרו על הבעייתיות החברתית והפסיכולוגית בהערצת האליל האתלטי. גם טובורן טננסג'ו מדגים כיצד הערצה מוגזמת לאתלטים מצטיינים הופכת לאנטי-מוסרית כשמועתקות מהם מידות שליליות.
הספורט התחרותי המקצועי רווי בערכים הסותרים את החינוך המוסרי. לא פעם הוא פורץ לתודעה הציבורית ברעש גדול של אלימות, תוקפנות והרס. סכומי עתק המוענקים לספורטאי העילית הופכים את הניצחון למטרה המצדיקה אמצעים פסולים כגון שימוש בסמים, גרימת נזקים וגניבת דעת; הדחף לנצח משבש את החשיבה המוסרית; תסכול וקונפליקט מלווים את הספורט המסחרי; התקשורת מלבה בסנסציוניות ותורמת להתלהטות ולמאבקי היצרים. בשנת 1997 היו רישומים פליליים לשליש משחקני ליגת העל בפוטבול. ברידמאיר ושיילדס, מהחלוצים בחקר הפסיכולוגיה המוסרית בספורט, תיעדו כיצד הספורטאי מעתיק חשיבה של "ניצחון בכל מחיר" לתחומי חיים אחרים. אגוצנטריות הישגית מקבלת הצדקה באווירה תחרותיות חסרת-פשרות ומועתקת לעסקים ולחיי חברה. טוד והודג' גילו קשר הדוק בין העיסוק בספורט להרגלי רמאות ופגמים בחשיבה המוסרית. פריסט ועמיתיו, שעקבו אחרי ארבע שנות לימוד של ספורטאים במכללה הצבאית המובילה לקצינים בארצות-הברית, מצאו ירידה משמעותית ברמת החשיבה המוסרית הקשורה לעיסוק בספורט התחרותי. מובן אפוא, מדוע רבים בחינוך התורני, גם כאשר הם מודעים לערכה של הפעילות הגופנית, מביטים בעין צרה על ההתלהבות מהספורט.

ג. ההתעמלות כרפואה מונעת לשיטת הרמב"ם
מי שבכל זאת ירצה לצדד בערך של החינוך הגופני עשוי להסתמך על שיטת הרמב"ם. הרמב"ם פרש השקפה הוליסטית לאורח חיים בריא המונחית על ידי העיקרון שהתעמלות חשובה לרפואה מונעת. המושג בריאות, במובן של גוף שלם ותקין, מופיע לראשונה ברמב"ם. לעצם העיקרון קדם אותו אסף הרופא במאה ה-6 לספירה כאשר כתב, שגוף חולה יחליש ויחלה את הנפש אם אין "תנועה" ועימול. הרמב"ם המשיך והרחיב גישה פסיכוסומטית זו. בתפקידו כרופא עבור השולטן אפצ'ל חיבר הרמב"ם את מאמרו הנהגת הבריאות לטיפול בתלונות הפיזיות והנפשיות של השולטן. הוא הוכיח את אפצ'ל שחי חיי הוללות והתמכר לתאוות ודרש ממנו לשנות את הרגליו. הפתרון לסילוק "רוב ההנהגות הרעות" הוא "בהתעמלות". זהו "עיקר גדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוח החולאים". הנחיות הרמב"ם להתעמל היוו חלק מהייעוץ לטיפול במחלות המעיים שנפוצו בזמנו. ב"הלכות דעות" המליץ הרמב"ם על יגיעה פיזית כי "כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה […] ומעיו רפין, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק". ב"מורה נבוכים" הוסיף הרמב"ם שהיאבקות או משחק בכדור מועילים כהתעמלות "להטיב העיכול". ב"הלכות שבת", הזכיר בדרך אגב שהזעה ויגיעה מאומצת בהליכה ובהפעלת הגוף מהוות אמצעי רפואי. מובאות אלה הביאו רבים לראות ברמב"ם את נושא דגל השילוב של בריאות הגוף בחיי תורה.
במקום אחד אף רומז הרמב"ם גם לחשיבות שבשמחת המשחק. בספרו 'פרקי משה' נוקט הרמב"ם גישה פסיכוסומטית בשבחו את ההתעמלות כפעילות גופנית מהנה המסייעת לחולי להסתלק. יש להתעמל "עד יגיעת הגוף" כדי שהנפש "תשמח, כמו הצודה והצחוק בכדור". מהשמחה והצחוק יסור חולי שמקורו במרה שחורה.

ד. "נפש בריאה בגוף בריא" – מודל הומניסטי-דמוקרטי
המוטו החינוכי 'נפש בריאה בגוף בריא' לא שימש את הרמב"ם ולא הומצא על ידו. המקור הראשוני הוא ביצירה שחיבר הוגה רומי בשם ג'וינאל בראשית המאה ה-2 לספירה. הוא הדגיש שחשוב להתפלל (לאלים) עבור נפש בריאה בגוף בריא. הפילוסוף הבריטי ג'ון לוק (1632-1704) הוא שניסח שאיפה זו כפילוסופיה חינוכית במאמר שפרסם בשנת 1693. לוק סבר שהאדם נולד במצב נפשי כלוח ריק, טאבולה-ראסה, ונפשו מתעצבת דרך מה שהוא קולט בחמשת חושיו. לוק דגל בכך שהחינוך הגופני הוא הבסיס הטוב ביותר לאימון מוסרי ושכלי. הוא טבע את המושג "a sound mind in a sound body" אשר הובן כציווי לטיפוח בריאות הנפש והגוף כיעד החינוכי העליון המביא לידי האושר הנכסף. יש לחזק את הגוף בהרגלים נכונים ובאימון פיזי המותאם ליכולת האישית של כל ילד.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778) פיתח את הרעיון שיש לחנך כל ילד בהתאם לדחפיו האישיים והטבעיים. הוא ניסח עיקרון דמוקרטי-חינוכי של שוויון בין אנשים, אשר מבוסס על הנחת היסוד שכל האנשים נולדים שווים, ורק השפעות חיצוניות הן היוצרות את ההבדלים. שיטת רוסו נועדה להסיר הפרעות המונעות מימוש היכולת הטבעית, ומכך נגזרה מטרת החינוך הגופני, שנועדה "ליצור תשתית לחינוך השכל, הרגלי עבודה ומוסר". אצל חסידי רוסו תרגילי הגוף הם האמצעי היעיל ביותר לשוב למצב הטבעי וליצור בסיס איתן לרוח ולנשמה. שיטה זו הפכה ליסוד החינוך הגופני בצרפת בתחילת המאה ה-19. בהשפעת לוק ורוסו הופץ העיקרון החינוכי בכל אירופה להדגיש את ערכי ההנאה והלימוד מתוך משחק כאמצעי לעורר את הסקרנות ולטפח את היכולת השכלית.
תפיסה זו מהללת את ערך הבריאות כתנאי לאושר ולהצלחה בחיים. היא השפיעה לא רק להחדרת החינוך הגופני לבתי הספר, אלא גם לפתיחת העיסוק בספורט לכל אחד כמנוף חיוני לאיכות חיים. בהשפעת החינוך ההומניסטי הגיע הפתגם "נפש בריאה בגוף בריא" כאידאל חינוכי גם להשקפה היהודית כפי שנראה עכשיו בכתבי הרש"ר הירש והראי"ה קוק.

ה. "תורה עם דרך ארץ" – אידאל חינוכי של הרש"ר הירש
הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888) הכניס גימנסטיקה במסגרת בית הספר האורתודוקסי שהקים בפרנקפורט דמיין בגרמניה. השקפתו, הידועה בשם "תורה עם דרך ארץ" [להלן: תעד"א]. מקור הביטוי הוא במשנה במסכת אבות (ב, ב) – "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". בתלמוד ובראשונים שימש המונח "דרך ארץ" במשמעויות רבות – יישובו של עולם, מלאכה ומשא ומתן, מוסר ועוד, אבל חידושו של הרש"ר הירש היה להפוך את תעד"א לסיסמא ובעזרתו להצדיק את הכללת החינוך ההומניסטי האירופאי ומכאן גם את ההתעמלות. בשנת 1844 התחיל הרש"ר לקדם את הרעיון של תעד"א כאלטרנטיבה לחידושי התנועה הרפורמית והוזמן לפרנקפורט על-ידי קהילת "עדת ישורון" ליישם את רעיונותיו. בשנת 1853 הקים הרב הירש בית ספר ריאלי אשר כלל לימודי חול רבים ומגוונים. הרב הירש הדגיש את הצורך בהתעמלות בהסבירו שהתורה מנחה אותנו לא לבזבז בריאות, כוח וחיים. בשנת 1882 נחנך אולם רחב ידיים להתעמלות ולספורט בבית הספר של רש"ר הירש בפרנקפורט. הרב יוסף צבי קרליבך (1842-1882) המשיך בעיר המבורג את שיטת תעד"א בתלמוד תורה ריאלי שניהל. הוא העלה על נס את תרגילי ההתעמלות, הרחיב את אולם ההתעמלות בבית הספר וקיים שיעורי שחייה. מעניין לציין שבבית הספר 'חורב' שהוקם בירושלים בשנת 1934 בהשראת משנת רש"ר הירש, הוגדרו שלוש מטרות חינוכיות, והראשונה בהן הייתה "טיפוח כוחות הגוף והחושים של הילד לקראת חיים בריאים".
ד"ר יצחק ברייער (1883-1946), נכדו של הרש"ר הירש, הדגיש את חשיבות תרבות הגוף: "המאה ה'נאורה' שלנו חזרה בתשובה [=כי] הכירו סוף סוף, שהזנחת הגוף היתה טעות נוראה". יש תועלת בספורט, ובתוך גבולות ידועים גם נחיצות, אך קיימות סכנות בהפיכתו ל"דת הגוף". הנוער עלול לשכוח שתפקידו העליון הוא להשתחרר משעבוד לתאוות גופניות. יש לטפח את הגוף בגבורה ומתוך קדושה כי התורה דורשת "קדושת הגוף הבריא והחזק". על האדם להתרומם להיות מלך ריבוני על גופו. ד"ר ברייער הגדיר את האיזון הרצוי בין תפיסה נוצרית הדוגלת ב"המתת הגוף" לבין גישה יוונית ב"האלהת הגוף" – על היהדות לקדש את הגוף תוך שלילת שתי האופציות הקיצוניות.

ו. ספורט באתוס הלאומי-ציוני
אפשר לקרוא את התנגדות ד"ר ברייער לתפיסה ה"יוונית" של הספורט כתגובה לשבחי הספורט שבאתוס הלאומי-ציוני החדש. בקונגרס הציוני באוגוסט 1898 נאם מקס נורדאו על 'יהדות השרירים' כפתרון להשפלה האנטישמית. נורדאו תבע לשוב לאידאל החינוכי של יוון העתיקה, על מנת לחיות בהרמוניה בין פעילות פיזית ורוחנית. נורדאו (1849-1923) הצטיין בשחייה ובסיף והיה רופא במקצועו. הוא ניתח את חולאי התרבות התעשייתית כמגלה סימנים פתולוגיים ופגיעות בגוף ובנפש. הרפואה היא בחינוך גופני המועיל ל"זקיפות גוף ואופי" ולהפרכת הפסיביות היהודית. נורדאו תקף את האינטלקטואלים שאינם מקיימים אורח חיים בריא וכינה את יהודי מזרח-אירופה Luftmenschen – אנשים התלושים מהאדמה ומנותקים מהטבע ומהאוויר הבריא. בפברואר 1900 כתב נורדאו כי יש לטפח את גופנו כמו שעשה בר-כוכבא ולהפוך את כינוי הגנאי Judenjungen 'יהודונים" ולקרוא תחתיו 'יהודים צעירים" Junge Juden. נורדאו תבע מן היהודים הצעירים תכונות לוחם ואת ערכי הספורט קידם כאמצעי ליצירת אתוס יהודי-לאומי-חילוני חדש. הוא אף השפיע על תיאודור הרצל להכיר באגודות הספורט כחלק מתנועת השחרור הלאומי. אגודות אלה טיפחו כוח וגאווה והיו לסמל בתחייה הציונית.
לא רק שנורדאו גרס שהספורט יפתור את בעיית "היהודי הגלותי" אלא גם ישחרר את היהודי משיעבוד לדת. אכן, לרבים משמש הספורט עד היום כתרבות אלטרנטיבית, אשר בעוצמת האקסטזה שבה מושכת את נפש האדם. זו תרבות בעלת מסגרת חברתית, סחיפה רגשית וחוויה רוחנית. הספורט יכול להפוך לאידאל בפני עצמו וטיפוח ההישגיות עשוי לשמש תחליף לדת. נגד תפיסות כאלה יצא לא רק ד"ר ברייער, אלא גם הראי"ה קוק.

ז. קדושת הספורט וחשיבות ההתעמלות בתשובה הלאומית – הראי"ה קוק
כמו ד"ר יצחק ברייער, גם הראי"ה קוק (1865-1935) הדגיש את קדושת הגוף כמחייבת פעילות גופנית והתעמלות. השקפה זו נובעת מתפישתו המיוחדת של עבודת ה' בגשמיות וראייתו את משמעותה של התחייה הלאומית. הראי"ה עלה ארצה בגיל 38 בתאריך כ"ח אייר תרס"ד (1904) לכהן ברבנות ביפו. פחות מחודשיים אחר כך נפטר תיאודור הרצל והראי"ה נאם ביום השבעה. הראי"ה הספיד את הרצל כ"מי שנוכל לחשבו בתור עקבא למשיח בן יוסף מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחייה האומה במובן החומרי והכללי". בנאום פרש הראי"ה את משנתו על חשיבות החיזוק החומרי – "תכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת" וכן באומה כולה יש לחזק את החומריות עם הרוחניות. אין כאן "מלחמה בין שני כוחות מתנגדים, כי אם מנוחה שלמה" – יחד ישכללו את האומה הישראלית.
כבר באיגרות קדומות התייחס הראי"ה לחשיבות של הפעילות הגופנית גם לתלמידי חכמים. בשנת 1913 הוא מייעץ "להשגיח על בריאות הגוף והנפש גם במובן הטבעי" ובאיגרת בשנת 1914 דורש להכניס פעילות גופנית לתכנית הלימודים בישיבה כי " אחת מעבודות הקודש היותר עיקריות היא ההשתדלות שתלמידי חכמים יהיו בריאי גוף ונפש. זהו "עיקר גדול מאוד בדורנו, דור שירדה החולשה בעולם ומקננת דווקא בין תלמידי חכמים יראי ד' וחושבי שמו".
גישתו המהפכנית קיבלה הד ציבורי רחב כאשר נדפס ספרו "אורות" בקיץ 1920. שם ב"אורות התחייה" הצהיר: "גדולה היא תביעתנו הגופנית. גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית". הראי"ה שיבח את "ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם". ספר "אורות" כולו, ובייחוד קטע זה ב"אורות התחייה", עורר תגובות נזעמות בציבור החרדי. חברי הבד"ץ אסרו לעיין בכתבי הראי"ה והצביעו על קטע זה כעל סכנה שתגרור צעירים להקדיש את מרצם לספורט. הם גינו את הראי"ה ולגלגו על הדעה שחיזוק גופני נחוץ לגאולת ישראל. הראי"ה השיב שברצונו לקרב את פורקי עול המצוות לאפיקי קודש. הוא טען שיש לכוון בכך לשם מצוות שמירה על כלל ישראל, ושגם התעמלות היא חלק מ"בכל דרכיך דעהו".
הראי"ה התמודד לא רק עם האנטגוניזם במחנה החרדי, אלא גם עם מהללי הספורט בציונות החילונית. אפשר לקרוא את דברי הראי"ה על החיזוק הגופני כמענה לטיעוניו של מקס נורדאו בעד "יהדות השרירים". הראי"ה הסכים עם נורדאו בהדגשת החשיבות של חיזוק גופני, אך התנה זאת בתלות הדדית עם הרוחניות – "אין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל". הספורט הנו אמצעי להרבות את האור האלוהי, לא תכלית עצמית לטיפוח שרירי ולהעלאת הדימוי העצמי. ההתעמלות לשם החיזוק הגופני שבתחייה הלאומית "משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים העוסקים בייחודים של שמות הקדושים להרבות הבלטת האור האלוהי בעולם".
הדברים הובהרו יותר בדרשתו לשבת חנוכה בשנת תרפ"ט 1929. הראי"ה, כמו ד"ר ברייער, הנגיד בין שתי תפיסות רווחות – ההתמסרות לפרישות על-ידי שלילת הגשמיות לעומת חיזוק הגופניות ושבחה כתפישה יוונית – "את הספורט והתעמלות הביאו הראשונים היוונים". המידה המיוחדת "שנתנה לישראל", היא לאחד את שני הניגודים – "עם הטבע ונגד הטבע".
בכתביו דיבר הראי"ה רבות על התוצאות העגומות מהזנחת הגבורה הפיזית בתקופת הגלות. בספרו "אדר היקר" שנערך בשנת תרס"ו (1906) ביקש לתקן את מצב הגלות בה חיו באימה, בפחד ובנזירות חשוכה על-ידי שיבה לחיים בריאים וטבעיים. לתחייה הלאומית דרושה "תשובה גשמית" אשר תיצור "דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה". זהו חידוש גדול של הראי"ה בו הוא מסיים את ספרו "אורות" בפרק על "קדושת ישראל" – "בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי היא קדוש ממש כקדושת הנשמה". לכן, אין צורך בצומות וסיגופים על-מנת לקדש את הגוף – יש "להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ".
חידושו המהפכני של הראי"ה היה בהרחבת עיקרון הפעילות הגופנית מהפרט לכלל האומה. עכשיו, שעם ישראל קם לתחייה בארצו, חייבים לחזק את הכוחות החומריים ובכללם שרירי הגוף. זהו תנאי לקבלת שלמות רוחנית – מתוך החוזק החומרי יבוא חוזק נפשי רוחני. זוהי תחילת הגאולה בביסוס העם בארץ ה'. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פסק הראי"ה: "אין ספק" שתנועת השיבה לארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה". חיזוק הגוף, כתב הראי"ה ב"אורות התשובה" הנו חלק משלושה מעגלי התשובה הנחוצים לתחייה והשיבה לפעילות הגופנית כלולה בתשובה הלאומית והחומרית של העם והארץ. הכשרת החומר חיונית לקראת הגאולה – לאחר "שיתחזק הכוח החומרי של האומה, אז יגלו כל הסגולות הרוחניות הקדושות". "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם". "בעקבתא דמשיחא" יש תביעה של חיזוק חומרי להכשיר את הדרך ל"עילוי הנשמה והארתה המבהקת".
גם בערוב ימיו, בימי המכביה הראשונה שהתקיימה ב-1932, התמיד הראי"ה ביחסו החיובי לספורט ובירך את ה"תנועה המכבית". יוסף יקותיאלי, המארגן הראשי של המכביה, פרסם ריאיון עם הראי"ה, ובו נאמר שהספורט הוא "דבר שבקדושה" עם "הרבה עדינות ואצילות נפש". יקותיאלי ציטט את הראי"ה שבהיר למבקריו ש"דעה משובשת היא הדעה המתנגדת לספורט – דעה זו אינה מתאימה לחיים ולמציאות – הן אנו אומרים 'מלך חפץ בחיים'". "עלינו להשיב לעמנו את גבורת גיבורי יהודה הנחוצה לנו לבנין האומה וארצה". התנועה המכבית היא "אחד היסודות הכי חשובים בתנועת התחייה".